המכון להלכה הוקם במטרה להתמודד עם השאלות והבעיות ההלכתיות הסבוכות והמורכבות, אשר מתעוררות בכל נושא הטיפול במת, אבלות ובתי קברות. תחום רווי מנהגים ושינויים עקב אירועים המתרחשים עם התפתחות והאצת הטכנולוגיה שלא עלו בספרי הפוסקים בדורות קודמים.
לשם כך מנפיק המכון, ספרי הלכה ומנהג, מחקרים בנושא זיהוי הלכתי וניירות עמדה בנושאים הלכתיים העולים על הפרק כדוגמא, הזיהוי על פי DNA בהיבט ההלכתי.
🚨🚨🚨
חומרי הסברה הלכה ומנהג
מעבר למחקרים, ניירות עמדה ופרסומים של טורי הלכה בבמות שונות, מוציא ה"מכון להלכה" חוברות הדרכה, תפילה ומנהג הקשורים בנושא המת ובתי העלמין.
חלק מפרסומי המכון:
קץ הימין
הלכות שמחות משעת הגסיסה וכל דיני הקבורה והמסתעף
וזרקתי עליכם מים טהורים
מנהגי טהרה ורחיצה, כנהוג בחברה קדישא תל אביב – יפו והמחוז
סדר ז' אדר
סליחות, דינים ומנהגים לאנשי גמילות חסד של אמת
משה רעיא מהימנא
ילקוט מאמרי חז"ל והספרים הקדושים על עניני משה רבנו ע"ה כולל דיני וסדר יום ז' באדר
קונטרס לעת קץ
סדר התפילות וההנהגות לעת פקודה
סדר קידוש בית הקברות
מנהגים והלכות בקידוש בית הקברות לפי מנהגי חברה קדישא גחש"א תל אביב יפו
🚨🚨🚨
שאל את הרב
אם יש לכם שאלה בהלכה, שאלו את הרב באמצעות טופס מקוון:
🚨🚨🚨
פרסומים בהלכה ומנהג
שאלה: מה הן הפעולות הראשוניות שיש לעשות בטיפול בגופה בזירת אירוע.
תשובה: משום כבוד המת יש לכסות את הגופה מהר ככל האפשר.
יש להשתדל ליישר את ידיו ורגליו ולפתוח את כפות הידים - פעולה שקשה לעשותה בשלב מאוחר יותר. כמו כן לעצום את עיני המת.
יש לפנות את הנפטר כשרגליו קדימה. מותר לגלות את פני המת לצורך זיהוי בלבד ולאחר הזיהוי יש לשוב ולכסותו.
שאלה: מהי צורת ההתנהגות במחיצת המת.
תשובה: אסור לקיים מצוות במחיצת המת כגון לברך ברכות או ללכת עם ציצית מגולה, כל זאת משום "לועג לרש".
כמו כן, אסור לאכול, לשתות או לעשן או לדבר דברים בטלים במחיצת המת משום איסור קלות ראש.
מחיצת המת, פירושה: בשטח פתוח - ארבע אמות סביב המת. בחדר סגור - כל שטח החדר, אפילו בחדר גדול מאוד.
🚨🚨🚨
הנחיות לעוסקים במלאכת הקודש
א) בספר נטעי גבריאל עמוד (קסה), הביא את דברי ספר "מעשי הקדושים" בענין התנהגות העוסקים במלאכת הקודש - הטיפול בנפטרים, וזו לשונו :
"כל החבורה הקדושה צריכים ללמוד כל הדינים בשולחן ערוך יורה דעה או בספר חכמת אדם, עם כל התקנות ולחזור עליהם כמה פעמים עד שיידעו כל הדינים והתקנות בעל פה ובפרט המתעסקים צריכים להיות בקיאים היטב בכל הדינים השייכים לעבודתם עד שיהא שגורה בפיהם. והגדול שבחבורה יבחון את הבא להיות מתעסק אם הוא בקי ויודע היטב כל הדינים ואז יתן לו תעודה שיכול להיות מתעסק". עכ"ל
ב) בתקנות חברא קדישא של ק"ק קראקא, בסעיף הראשון נאמר :
"ראשית דבר, יהיה יראת אלוקים נגד עיני המתעסקים עם המת ב"מ. ובשעת התעסקות עם המת לא יקילו ראשם אפילו דיבור קל ושיחה בטילה ואין צריך לומר שום שחוק וקלות ראש חס ושלום, רק יתעסקו באימה ויראה". עכ"ל
ואין מזרזים אלא למזורזין, אנשי חסד של אמת, המוכנים בכל עת ובכל שעה לטפל כראוי וכיאות במתי ישראל כדת וכדין לפי מסורת ישראל מדורי דורות.
🚨🚨🚨
התנהגות בשעת פטירה בבית בשבת
אסור לחלל שבת עבור הנפטר. על כן, לאחר שרופא קבע את המוות, מותר להוריד את גופת הנפטר ולהניחה על הקרקע. פעולה זאת ניתן לעשות בתנאי שבשעה שמטלטלים אותו על מנת להורידו לקרקע יניחו עליו דבר שמותר לטלטל בשבת.
מכיוון שיש עניין של חילול שבת מחד ובזיון המת מאידך, הטיפול מצריך שאלת רב. על כן טוב יעשו בני המשפחה שיתייעצו קודם עם רב הגר בשכנותם.
התנהגות בשעת פטירה בבית חולים או בבית אבות
הצוות המקצועי, בבית החולים או בבית האבות, יטפלו בשחרור הגופה מהמכשירים השונים אליהם היה מחובר ויפנו את הנפטר למקום המיועד לנפטרים.
ראוי למשפחה במידה והדבר מתאפשר, על פי הנתונים הפיזיים של בית החולים או בית האבות, שתדאג לקיום מצוות שמירת המת במתחם אליו פונה הנפטר.
🚨🚨🚨
כבוד המת
מערכת ההלכות, הדינים והמנהגים הקשורה בטיפול בנפטרים, החובה לתת להם כבוד והאיסור ח"ו לפגוע בכבוד המת, בנויה על מספר עקרונות יסוד.
א. אמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים.
על כך כתב בספר כלבו:
"החזק והצריך לאמונתנו בתחיית המתים, כי אלו היו משליכין גוף האדם המת כאחת הנבלות, היו בני אדם אומרים נמשל כבהמות נדמו ולא היו מקבלין אמונת התחייה, כמו שהן מקבלין עם קבורתו, בראותם כי יבנו לו בית וילבישנו. וכל שכן בראותם כי יקברוהו אצל אבותיו ובני משפחתו, להיות עתידים לעמוד יחד בני המשפחה ולקיים זאת האמונה ההכרחית נכתב בתורה, מה שבא בקבורת האבות ובקפדותם במקום קבורתם ושכבתי עם אבותי, ורבותי ז"ל אמרו על זה, למה האבות תובעין ומחבבין קבורת ארץ ישראל, אמר רבי פלוני דברים בגו "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" נמצא שהכוונה היא לאמונת התחייה לחזק האמונה הזאת אמרו "עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן" ולא על כל אדם אמרו רק על הצדיקים, ועל הדרך הזה היא ההקפדה ברוב כבוד גופות המתים."
ב. הגוף נתקדש כי שימש משכן לנשמה.
על כך כתב בשו"ת חתם סופר חלק ב' (יורה דעה סימן של"ו):
"אך בני ישראל מאמינים גם אדם כי ימות באהל עדיין במותו נקרא אדם פנימי ולא פגר (קערפער) כי גם בגופו שהיה נרתיק לנשמה נשאר בו לחלוחי' קדושה ונוהגים בו כבוד"
והוסיף על כך בספר מעבר יבוק (עמוד רלז):
"הנשמה, לאחר שמת האדם, רואה מה שעושים לגוף"
עקרונות אלו מנחים את אנשי החסד המוכנים בכל עת לטפל בכבוד הראוי במתי ישראל.
כבוד המת
חכמינו דורשים להקפיד הקפדה מיוחדת על כבוד המת במיוחד לאותם אנשי הקודש העוסקים בטיפול בגופו של המת.
אחת הסיבות להקפדה זו היא העובדה כי המת מודע לפגיעה בכבודו ואף זוכר זאת גם לאחר פטירתו מן העולם.
אחת הראיות כי המת יודע, גם לאחר מותו, את אשר עשו עמו, הוא הסיפור הבא המובא בספרו של אחד מגדולי הראשונים, בעל "אור זרוע" (חלק ב' הלכות שבת סימן מ"ב).
"ואני הכרתי יהודי אחד מוורמ"ש והיו קורין אותו ר' בונים והיה זקן וקובר מתים ושמעתי אל נכון ואל האמת שפעם אחת השכים לבית הכנסת וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים ונתפחד כסבור שהוא שד, וקראו ואמר לו, וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך, ואמר לו הין. וא"ל היאך אתה באותו עולם. ואמר לו היטב עד מאוד. וא"ל מה זכיות יש לך והלא אתה היית אדם כל דהו, וא"ל רק באותו זכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בביהכ"נ בזכות זה הביאוני בגן עדן ומכבדין אותי וזה לך הסימן שאני הוא המדבר אליך כי תראה בית יד חילוקי שקרוע שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין ושאל לו מה זה שבראשך וענהו הם עשבים שבג"ע ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע מעלי של זה העולם".
בסיפור זה זוכר המת מי הלביש לו תכריכים ואף שם לב כי ר' בונים, זה שהלבישו תכריכים, קרע את "בית יד חלוקי".
ואין מזרזים אלא למזורזים !
עצימת עיני הנפטר
נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שנ"ב סעיף ד') מעצימין עיניו של מת, ובספר ברכי יוסף (יורה דעה סימן שנ"ב סעיף ג') כתב שעצימת עיני הנפטר תעשה דווקא על ידי בני הנפטר: "מצוה שבנו יעמץ עיניו. ובמדרשו של הרשב"י (זוהר ח"א דף רכו ע"א) על פסוק ויוסף ישית ידו האריכו בזה".
בספר מעבר יבק (שפתי רננות פרק ט') כתב, כי על פי דברי הזוהר בפרשת שלח ובפרשת ויחי - יש תועלת למת אם הבן עוצם את עיניו של המת: "כי סתימת העיניים על ידי הבן הוא סיוע לדינא דקברא". וכן כתב שם: "וטוב שהיורש ממנו יעשה לו תיקון זה". ועוד הוסיף שם, שאם אין לנפטר בן, מצווה לעומדים שם לסתום עיניו.
לאחר שעוצמים את עיניו של המת שמים מעט עפר על העיניים וכן מובא בקונטרס היחיאלי (בית עולמים עמוד מ"ו): "ומשימים עפר על עיניו בגמר הלבשתו והמצווה בבנו קודם או באחד מאוהביו כמו שכתוב רמז לזה מן התורה "יוסף ישית ידו על עיניך" ורמז לזה אומרים לו גם כן "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".
יש בענין זה מנהגים שונים:
יש נוהגים שפעולה זו עושים רק לאב ולא לאם ויש נוהגים לעשות זאת גם לאם.
יש נוהגים כי רק הבן הבכור עושה זאת ויש נוהגים כי כל הבנים הזכרים יעשו זאת.
ויש מקומות שפעולה זו נעשית רק על ידי אנשי החברה קדישא ולא מרשים לבנים לנגוע במת כלל. ונהרא ונהרא ופשטיה.
עליה לקבר בימי החנוכה
בענין זה מצינו חלוקי דעות וחילוקי מנהגים וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו.
כתב בספר כלבו (סימן קיד): "ויום שביעי בצאתו מבית הכנסת הולך לבית הקברות, ואם יום שביעי בר"ח אינו הולך לבית הקברות וכן לקטן, כל זה נוהגין בעיר נרבונה".
א. בגשר החיים (עמוד שז) כתב, שלפי זה גם בימי החנוכה אין לעלות לבית הקברות. אולם, הוסיף שם, שהאיסור המופיע ב"כל בו" כוונתו שאסור לקונן שם אבל לעלות לקבר לומר תפילות- מותר.
ולכן פסק, שכיום נוהגים לעלות לבית הקברות גם בראש חודש גם בחנוכה וגם בשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון אם מדובר בסיום שבעה או סיום שלושים או ביום זיכרון שנתי (יארצייט).
ב. אולם בספר ילקוט יוסף (חלק ז' עמוד קפה) כתב: "טוב ונכון שלא ללכת לבקר בבית הקברות בימי חנוכה וגם ביום השבעה והשלושים ויום פקודת אב ואם נכון שלא לעלות לקבר בימים אלו, מפני שמתעוררים לבכי ולמספד על יד הקבר. לכן יקדימו לבקר לפני חנוכה או יאחרו לבקר לאחר החנוכה.
ג. בספר נפש כל חי (הרב יצחק רצאבי - מנהגי תימן, עמוד קיג) כתב בענין זה, כי רבים נוהגים להתיר לעלות לקבר בימי החנוכה.
ד. בספר חיים וחסד (הרב שמואל פנחסי - עמוד שמ)חילק וכתב שביום שבעה או שלושים אין לעלות בימי חנוכה אבל ביום פקודת השנה יש להקל.
ה. בענין עליה לקברי צדיקים בחנוכה, בספר בן איש חי (שנה א' וישב ס' כ"ב) כתב, שהולכים בחנוכה להשתטח על קברות צדיקים " וכן המנהג פה עירינו שהולכין על מצבת אדוננו יהושע כהן גדול בתוך ימי חנוכה בערב ראש חודש".
פעולות המותרות במת לצורך זיהוי
לדעת כל הפוסקים, חלק מכבוד המת הוא הזיהוי הוודאי. לכן התירו הפוסקים את הפעולות הבאות כדי לוודא בצורה ברורה והחלטית את זהותו של המת.
א. כתב בפתחי תשובה (יורה דעה סימן שס"ג ס"ק ז'): "בתשובת כנסת יחזקאל חלק אה"ע סי' מ"ו בד"ה אמנם משם שכתב בפשיטות דמותר לפתוח הקבר לראותו כדי להתיר אשתו ואין לאסור מטעם למה הרגזתני דאף לקברו בשלו מותר לחטט קברו ק"ו להתיר אשתו ע"ש".
וכן בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' קע"ד) שהתיר בזה רק מטעם דניחא ליה מילתא, שעי"ז יוכלו לומר קדיש אחריו.
ב. בערוך השולחן (יורה דעה שם) הוסיף: "וכן פסקו מהגדולים דלפתוח ולראות סימנים בגופו כדי להתיר עגונה ג"כ מותר ויש אוסרין ולענ"ד עיקר כדברי המתירין דזכות הוא לו וכן אם החסירו דבר הכרחי מתכריכין פותחין הקבר ומשימין שם. כללו של דבר, כל שהוא לצורך המת או לצורך מצוה או הפסד ממון לאחרים אין חשש בפתיחת הקבר לראות מה שצריך".
ג. בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב' סימן קנ"א) כתב: "אבל נראה לע"ד דאם לא יחתכו האברים ולא יפתחו צוארו ובטנו, רק רוצים לתחוב נידעל /מחט/ להוציא ממנו איזה לחלוחית להודע מזה איזו דברים הנוגעים להמחלה שזה אין להחשיב לניוול שהרי דבר כזה מצוי טובא בזמננו שעושים כן גם לחיים ויש להתיר בפשיטות, וכן להוציא מעט דם לבדוק וכדומה ע"י נידעל אינו ניוול ויש להתיר".
אין להתאבל על הנפטר יותר מדי
א. חובה על אדם להתאבל במות אחד משבעה קרוביו, וכך פסק הרמב"ם (הלכות אבל פרק י"ג הלכה י"ב) "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה".
והוסיף על כך בשו"ת רדב"ז (חלק ג סימן תקנ"ה) שאלה: על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא.
תשובה: זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדת אכזריות... אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש כי הוא נקרא עולם המעשה ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגתו ולהתאונן על הזמן כאשר עשו רוב המשוררים הראשונים. אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו דכתיב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכ"ש על אדם כשר מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו לזה סבה.
ב. אולם חכמים קבעו כיצד, עד כמה, יש להביע צער על מת ואסרו להוסיף על כך.
כך אמרו חכמים (מסכת מועד קטן דף כ"ז עמוד ב'): "אל תבכו למת ואל תנדו לו, אל תבכו למת - יותר מדאי ואל תנדו לו - יותר מכשיעור. הא כיצד? שלשה ימים - לבכי, ושבעה - להספד, ושלשים - לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך - אמר הקדוש ברוך הוא: אי אתם רחמנים בו יותר ממני.
ואמר רב יהודה אמר רב: כל המתקשה על מתו יותרמדאי - על מת אחר הוא בוכה".
ופסק הרמב"ם (הלכות אבל פרק יג הלכה יא): "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי, שנאמר אל תבכו למת ואל תנודו לו, כלומר יתר מדאי שזהו מנהגו של עולם, והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טפש, אלא כיצד יעשה, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים יום לתספורת ולשאר החמשה דברים".
בספר החינוך (מצוה רס"ד) מסביר היטב את מטרת מנהגי האבלות: "בבוא אליו עונש מקרה מות באחד מקרוביו אשר הטבע מחייב האהבה להם, תחייבנו התורה לעשות מעשים בעצמו אשר יעוררוהו לקבוע מחשבתו על הצער שהגיע אליו, ואז ידע ויתבונן בנפשו כי עוונותיו גרמו לו להגיע אליו הצער ההוא, כי השם לא יענה מלבו ויגה בני איש כי אם מצד חטאים, וזאת היא אמונתינו השלימה, אנחנו בעלי דת יהודית היקרה. ובתת האדם אל לבו ענין זה במעשה האבילות, ישית דעתו לעשות תשובה ויכשיר מעשיו כפי כוחו".
